<h1>סמ"ג עשין סימן קל"ה</h1>
<h2>דף פח.</h2>
גרסינן בפרק הפועלים (ב"מ פ"ח א') ובפרק הזורק (גיטין פ"א א') ובפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ה ב') א"ר ינאי אין הטבל נקבע למעשר עד שיכניס[נ]ו לבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית והוא שיכניסנו דרך השער שנאמר ואכלו בשעריך אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות (ע"פ לשון רמב"ם מעשר פ"ד ה"א ע"ש ובילקוט ש"נ שבמהדורת פרנקל). ונראה לרבינו משה (שם ה"ב וע"ש) שאין לוקין מן התורה על אכילת טבל עד שיקבע בכניסתו לבית כמו שביארנו אבל אם נקבע בשאר [הששה] הדברים שביארנו אין לוקין עליהם אלא מכת מרדות מדבריהם. וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק אחר שנגמרה מלאכתן אינו לוקה אלא מכת מרדות שאין הגומר למכור חייב במעשרות אלא מדבריהם (רמב"ם שם) שנאמר עשר תעשר ואכלת ולא מוכר כדתניא בפרק הפועלים (פ"ח א'). בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אינו קובע למעשר, וכן הגגים אין קובעים אע"פ שהבית שלמטה קובע, ואם לא היה בגג ארבע אמות על ארבע אמות (כיון) [כגון] שהבית משפע ועולה אינו פוטר מן המעשר כדאיתא בירושלמי (מעשרות דף ט"ז ב') אלא הרי גג זה כמקצת אויר הבית (ע"פ רמב"ם שם ה"ג). כשם שהבית קובע למעשר כך [ה]חצר קובע למעשר לדברי רבי ינאי מדרבנן ומשיכנסו לחצר דרך השער נקבעו אע"פ שלא הכניסן לתוך הבית (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ז ע"ש). ושנינו במסכת מעשרות פ"ג (מ"ה) איזהו חצר שחייבת במעשרות, רבי ישמעאל אומר חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה, רבי עקיבא אומר כל ש[ה]אחד פותח ונכנס ואחד נועל פטורה, מפרש בירושלמי בשני שותפים שהאחד מוחה בחבירו שלא ינעול ואינה משתמרת, רבי נחמיה אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה חייבת רבי יוסי אומר כל שנכנס לה ואין אומרים לו מה אתה מבקש פטורה.
שנינו בפ"ג דמעשרות (מ"ח), תאנה שהיא עומדת בחצר אוכל ממנה אחת אחת ופטור ואם צירף חייב במעשר, בד"א [כ]שהיה עומד בקרקע אבל אם עלה בראש התאנה ממלא חיקו ואוכל שם שאין אויר החצר קובע למעשר, היתה עומדת בחצר ונוטה לגינה הרי זה אוכל ממנה בגינה כדרכו כאילו [היתה] נטועה בגינה, היתה נטועה בגינה ונוטה לחצר הרי זו כנטועה בחצר שאין אוכל שם אלא אחת אחת (רמב"ם מעשר פ"ד הל' ט"ו—ט"ז). בד"א שאפילו בעל הבית שתים שתים לא יאכל כשאין כוונתו ללק[ו]ט עכשיו אלא מה שהוא אוכל, אבל שכר פועלים ללקט הכל בזו אנו אומרים בפרק הפועלים (ב"מ פ"ח א') שבעל הבית פטור אף בשתים שתים אף בנוטה לחצר מפני שעיניו בתאנתו ללקט כולה או רובה ופועל של בעל הבית כדין בעל הבית, אבל לוקח שעיניו במקחו שתים שתים לא יאכל (שם תד"ה בעל) כן חילק רבינו יצחק ב"ר שמואל. גפן שנטועה בחצר לא יטול [את] כל האשכול ואוכל אלא מגרגר אחת אחת, וכן ברימון לא יטול [את] כל הרימון אלא מפרידו באילן (עפ"י רמב"ם שם הי"ז ע"ש) ונוטל מקצתו כדברי רבי עקיבא בפרק שלישי (מעשרות מ"ט).
אינו חייב להפריש מעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו אבל הגומרן למוכרן פטור מן התורה וחייב מדבריהם, וכן הלוקח פטור מן התורה שנאמר עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח, ומפרש רבינו יעקב (תד"ה תבואת) ורבינו משה במה דברים אמורים כשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד המוכר אבל נגמרה ביד הלוקח חייב לעשר מן התורה (ע"פ לשון רמב"ם מעשר פ"ב הל' א'—ב' עי' ראב"ד ונו"כ). ורבינו יצחק ברבי מרדכי מפרש להפך דאדרבה כשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד המוכר כיון שחל עליו שם טבל ברשות המוכר שוב לא יפקע אבל לוקח שלקחן קודם שנגמרה מלאכתן למעשר ההוא פטור מן התורה, וצריכים לחלק בין לוקח מישראל ללוקח מגוי כאשר ביארנו [למעלה] (עשה קל"ג דף קצ"ז א' בד"ו [הו' בב"מ פ"ח ב']) מפני שמוכיח בפרק קמא דבכורות (י"א ב') שלוקח מגוי קודם מירוח מתחייב מן התורה (ב"מ תו' שם).
<h2>דף פח:</h2>
פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא מירחה מותר לאכול ממנה עראי עד שתגמר מלאכתה ומשתגמר מלאכתה אסור לאכול ממנה עראי (רמב"ם מעשר פ"ג ה"א ע"ש). ומפרש בירושלמי (מעשרות דף ד' ב') בד"א בגומר פירותיו למוכרן בשוק אבל אם [היתה] כוונתו להוליכן לבית הרי זה מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר (רמב"ם שם ה"ב). ואחד משישה דברים קובעת למעשר[ות] וכולן מפורשים יחד בירושלמי דמעשרות פ"ד (דף י"ח ב'), ואלו הם הבית והלוקח והמלח והאש(ה) והתרומה והשבת, ואמרינן בסוף פרק המביא במסכת ביצה (ל"ה א') שכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן, כיצד פירות שדרכן להוליכן לבית אף על פי שנגמרה מלאכתן אוכל מהם עראי עד שיכנסו לבית, נכנסו לבית נקבעו למעשר ואסור לאכול מהם עד שיעשר, וכן אם מכרן או בשלן באור או כבשן במלח או שהפריש מהם תרומה או שנכנס עליהם השבת לא יאכל עד שיעשר אף על פי שלא הגיעו לבית, הכניסן לבית קודם שנגמרה מלאכתן [הרי זה] אוכל מהם עראי, התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנסו לבית חייב לעשר הכל, כיצד הכניס קישואין ודלועין לתוך הבית קודם שיפקס פירוש שישפשף משיתחיל לשפשף אחת להסיר השער דק שעליה נקבעו [הכל] למעשר (ע"פ לשון רמב"ם מעשר פ"ג הל' ג'—ד'). ובפרק הפועלים (ב"מ פ"ח ב') מפרש משיתחיל פקס שלהם ליפול בבית ופירש רש"י הוא פרח הגדל בראשו ולאחר זמן נופל בתלוש וכן כל כיוצא בזה. וכן התורם פירות שלא נגמרה מלאכתן מותר לאכול מהם עראי חוץ מכלכלת תאנים שאם תרמה קודם שנגמרה מלאכתן נקבעה למעשר (המשך לשון רמב"ם שם) כדתנן בפרק שני דמעשרות (מ"ד) אליבא דרבנן. תניא בפ"ק דביצה (י"ג א') הכניס שבולין לביתו לעשות מהם עיסה לא נקבעו, לאוכלן מלילות נקבעו למעשר לדברי רבי והלכה כמותו מחבירו, בד"א בתבואה אבל בקטניות לא נקבעו למעשר (ע"פ רמב"ם שם ה"ה) כך אמר שם אביי ללשון אחד. א"ר אושעיא (ברכות ל"א א' ורש"י) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה בבית כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר, שכל אכילת בהמה חשובה אכילת עראי ותנן (פאה פ"א מ"ו) מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות עד שיתמרח בכרי. א"ר יוחנן בירושלמי (מעשרות דף י"ח ב') והבאתיו בהלכות חלה (עשה קמ"א דף ר"ג ד' בד"ו [הו' במס' חלה פ"א מ"ז]) הגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו וכן הקובע פירותיו של חבירו באחד מן השישה שקובעים למעשר שלא מדעתו הרי אלו נטבלו למעשר (לשון רמב"ם שם ה"ז). בפרק ראשון דמסכת מעשרות (מ"ו) איזהו גמר מלאכה למעשרות ומפרש בתבואה משימרח, וכתב רבינו משה (שם הי"ג) איזהו ממרח זה המיפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר כדרך שעושים כשגומרין כל מעשיה, ודבר זה בירושלמי דמעשרות (דף ד' ב') רבי חנינא בשם ר' יוחנן אמר מן דאשפר אפוי דכריא, ואם אינו ממרח משיעמיד הערימה. ובפרק הפועלים (ב"מ צ"ב ב') מפרש ביין משיניחנו בחביות וישלה הזגין והחרצנים מעל פני החביות (רמב"ם שם הי"ד) כדברי רבי עקיבא. ובמסכת מעשרות (פ"א משנה ה'—ח') מפרש בכל שאר הפירות כל אחד ואחד לפי ענינו.
<h2>דף צב:</h2>
עוד שנינו בפרק שני דמעשרות (מ"ז) ומביאה בפרק הפועלים (ב"מ צ"ב א'), השוכר את הפועלים לעשות עמו בפירות בין בתלושין בין במחוברים הואיל ויש להם לאכול מן התורה במה שהם עושים הרי אלו אוכלים ופטורים מן המעשר, ואם התנה עמהם שיאכלו מה שלא זכתה להם תורה כגון שהתנה הפועל שיאכל בנו עמו או שיאכל אחר גמר מלאכתו בתלוש הרי זה אסור לאכול עד שיעשר, הואיל ואוכל מפני התנאי שלו הרי הוא כלוקח, שכרו לנכש עמו בזיתים והתנה עמו הפועל שיאכל בזיתים הרי זה אוכל מן האילן אחת אחת ופטור ואם צירף חייב (ע"פ רמב"ם מעשר פ"ה הל' ט'—י' ע"ש). ותניא בפרק הפועלים (פ"ט ב'), קצץ הפועל המוסק בזיתים שיאכל ליטרא של זיתים אוכל אחת אחת ואם צירף חייב לעשר, הואיל והוא אוכל דבר קצוב הרי זה כלוקח שאם צירף נקבע, כך פירש רבינו חננאל פירוש קצץ (ע"ש תד"ה קוצץ) וכן רבינו משה (שם הי"א). אבל רבינו שלמה פירש קצץ על מנת שיאכל וקשה מה צריך קציצה בפועל שאוכל מן התורה (תו' שם). לא קצץ אלא היה אוכל כדין תורה מצרף ואוכל כל מה שירצה והוא שלא יספות במלח, אבל אם ספת במלח אחת אחת מותר שתים שתים אסור שהרי נקבעו במלח (המשך לשון רמב"ם שם הי"א).
